דלקת המעי הגס היא מחלה נפוצה מאד בעולם המערבי, והיא תוצאה של עודף חלבונים מהחי בתזונה, חומרי הדברה וכימיקלים שוניםהנמצאים בשימוש בחקלאות ובתעשיית המזון,בעיקר בארצות המפותחות.

הסימנים הקליניים של המחלה הם שלשלולים או עצירות או שניהם לסירוגין,  הופעת דם בצואה ואנמיה כתוצאה מהדימומים, גזים וכאבי בטן,  חולשה וירידה במשקל, בחילות, כאבי ראש, דיכאון וחרדה.

הרפואה המקובלת טוענת שהסיבה לא ידועה.  כמו- כן נוטים לייחס את המחלה למתח ובעיות נפשיות, אבל יש להניח שבמרבית המקרים, המתח והבעיות הנפשיות הן תוצאה של המחלה ולא הסיבה.

אין להתעלם כמובן מההשפעה שיש למצב הנפשי על תפקוד מערכת העיכול, ויש באפשרותו להשפיע על מהלך המחלה , אבל הסיבה העיקרית קשורה להרגלי האכילה.

המעי הגס של האדם הוא צינור באורך של 1.5 מטר והוא משמש כצינור הביוב של הגוף. חומרי הפסולת המגיעים אליו מהמעי הדק מתפרקים במעי הגס על-ידי חיידקים, ההופכים אותה לצואה, המורחקת דרך פי הטבעת. חיידקי המעיים יכולים לפרק רק פסולת אורגנית, הנוצרת מחילוף החומרים של המזון הנאכל. הם אינם יכולים לפרק חומרים בלתי אורגניים כגון תרופות, חומרי הדברה, צבעי מאכל חומרים משמרים וחומרים שונים.

ההרכב הכימי של הצואה של בעלי החיים השונים תלוי בסוג המזון הנצרך על-ידי אותו בעל חיים. כל סוג של מזון מייצר סוג אחר של צואה.

המזון שהטבע הועיד לאדם מצוי בעיקר על העצים.  האדם הוא בעל חיים צמחוני בטבעו, כל המערכות האנטומיות והביוכימיות שלו מותאמות למזון צמחי בלבד. חלבונים מהחי (בשר, דגים, ביצים, גבינות) יוצרים במעי הגס צואה חריפה ורעילה כתוצאה מהתרבות חיידקי ריקבון.  חיידקי הריקבון הופכים את הפסולת של מזון מהחי לגז רעיל, המגרה את דפנות הריריים של המעי הגס וחושפים אותם לדלקת כרונית, ההופכת עם הזמן לדלקת עם כיבים מדממים. חיידקי הריקבון עלולים במצב כזה לחדור למחזור הדם ולגרום למחלות כרוניות רבות כגון:  מחלות מפרקים, מגרנות, מחלות כליות,  מחלות גניקולוגיות ודלקת הכבד. כמות החלבון היומית הדרושה לאדם מבוגר היא30-40  גרם אבל האדם הממוצע צורך 120  גרם חלבון ביום.מחלת הקוליטיס נדירה אצל צמחונים ובקרב טבעונים היא אינה קיימת כלל.

התרופות השונות הניתנות לחולי קוליטיס, הכוללות גם קורטיזון, אינן מועילות, וברוב המקרים אף מזיקות.

ברפואה הקונבנציונאלית מקובל שהמחלה אינה ניתנת לריפוי.  חולים המקבלים את הטיפול הרגיל בתרופות באמת אינם נרפאים ומצבם הולך ומדרדר. אין כל אפשרות להתרפא מהמחלה בלי להפסיק את כל התרופות ובלי לשנות את הרגלי האכילה.

כדי שאבר חולה או רקמה חולה יתרפאו  הם זקוקים למנוחה. כשם שעצם שבורה צריכה מנוחה או שריר מכווץ צריך מנוחה , כך גם המעי הגס. זהו עיקרון יסודי בתורת הריפוי הטבעי. הריפויאו ההחלמה, הם תהליך ביולוגי עצמאי, המתבצע בגופנו בשעת הצורך.  תהליך זה אפשרי רק כאשר מסלקים את הסיבות שגרמו למחלה ומספקים לגוף את התנאים האופטימאליים להחלמה.  אחד התנאים להחלמה הוא המנוחה.

לגבי המעי הגס, מנוחה פרושו למעשה צום מוחלט או צום חלקי. הצואה הנוצרת במעי הגס באה בעיקר מהמזון שאנו אוכלים וכן מהתאים המתיםהנוצרים בלי הרף בצינור העיכול. כאשר מפסיקים לאכול ושותים רק מים, נוצרת במעי הגס מעט מאד צואה, ובדרך כלל אין פעולת מעיים.

המנוחה הניתנת לרקמת המעי הגס מאפשרת התחדשות יותר מהירה של הרקמות הפגועות, הכיבים יכולים להגליד, הדימומים נפסקים ובסופו של התהליך עובר המעי הגס תהליך של התחדשות והחלמה.

איך יכול החולה להחלים מהמחלה אם הוא ממשיך לאכול את כל המזונות שגרמו למחלה ונוסף לכך הוא נוטל תרופות רעילות?

הצום המוחלט הוא אמצעי הריפוי היעיל ביותר, הבטוח ביותר והמהיר ביותר לרפוי הקוליטיס. כאשר הקוליטיס מלווה בדמומים, אין כל תחליף לצום. בדלקות המעי הגס שעדיין אין בהן כיבים אפשר לפתור את הבעיה גם בלי צום. צום מוחלט (הכולל שתיית מים)חייב להתבצע תחת השגחה מקצועית.  משך הזמן הדרוש להחלמה מקוליטיס שונה מאדם לאדםוהוא יכול לארוך מספר ימים עד מספר שבועות.

בכל מקרה הצום חייב להמשך כל עוד יש דמומים.  הפסקת הדמומים מעידה אמנם על סגירה של הפצע, אבל עדיין אין זאת הוכחה שהפצע התרפא, ועל-כן תמיד רצוי להמשיך את הצום מספר ימים נוספים.